פסק-דין בתיק ת"א 8543-07

1.         רקע כללי

עניינה של תביעה זו בסכסוך בין מחזיק של חנות ברובע המוסלמי מזה ובין מחזיקים של בית מגורים  ברובע היהודי מזה, הנסוב  סביב זכויות החזקה בחלל אטום בשטח של כ-24 מ"ר, בעיר העתיקה בירושלים.

התובעים הם חוכרי משנה של בית מגורים, הנמצא ברחוב הביכורים 6 ברובע היהודי, בעיר העתיקה בירושלים והינו חלק ממקרקעין בשטח של 133,717 מ"ר, הידועים גם כגוש שומה 30739 חלקה 1, אשר הופקעו על ידי מדינת ישראל בשנת 1967, מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) , 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), והוחכרו על ידה לאחר מכן לנתבעת 3 (בחכירה ראשית), בהתאם להסכם חכירה שנחתם ביניהן ביום 14/07/1970  (נספח ד' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3). 

התובעים רכשו את זכויות חכירת המשנה בבית מאת בעליו הקודמים ביום , 19/06/2006 ובאוגוסט 2006 נמסרה  החזקה בבית לרשותם.

הנתבע 2 מחזיק ומנהל חנות למזכרות ברחוב השלשלת שברובע המוסלמי, הנמצא מפלס אחד מתחת לרחוב הביכורים, בו ממוקם כאמור ביתם של התובעים , והנתבע 1 הוא על פי הנטען הבעלים של חנות זו (להלן: החנות).

בכתב התביעה טענו התובעים, כי מתחת למטבח דירתם ישנו מרתף בשטח של כ-24 מ"ר, שהינו חלק בלתי נפרד מהדירה, והגישה הבלעדית אליו היא מדלת הקבועה ברצפת המטבח (להלן: המרתף), וכי למרתף קיר משותף עם החנות המוחזקת בידי הנתבעים 1,2, אשר הכניסה אליה היא מרחוב השלשלת 52 .

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 10/07/07 פלשו הנתבעים 1-2 או מי מהם למרתף הנ"ל באמצעות פריצת פתח בקיר המשותף שבין החנות לבין המרתף, ולאחר מכן ריתכו את  דלת הכניסה של התובעים למרתף או אטמו אותה בדרך אחרת, ובכך שללו מהתובעים גישה למרתפם. עוד נטען, כי כבר בשנת 2002 ניסו הנתבעים 1-2 לפרוץ פתח למרתף מתוך חנותם, אך בהתערבות מהירה של המשטרה נאטם  הפתח על ידם.

לאור האמור, הגישו התובעים ביום 26/07/07 את התביעה דנן, בה עתרו למתן צו עשה קבוע נגד הנתבעים 1-2 , המורה להם לפנות לאלתר את המרתף מכל אדם או חפץ השייך להם, לאטום את הפתח שנפרץ על ידם בקיר המשותף, ולפתוח את דלת הגישה ממטבח ביתם של התובעים למרתף, וכן צו מניעה קבוע  האוסר על הנתבעים 1-2 או מי מטעמם להיכנס למרתף דרך החנות המוחזקת בידם. 

מאחר וזכויות החכירה הראשית בבית ובמרתף שייכות, כאמור, לנתבעת 3, הוגשה התביעה דנן  גם כנגד הנתבעת 3. עם זאת,  בכתבי טענותיה הצטרפה הנתבעת 3 לטענותיהם של התובעים בכתב התביעה , כפי שיפורט להלן.

2.         טענות הנתבעים 1,2

כתב-ההגנה הוגש לכאורה בשמם של הנתבעים 1-2 גם יחד. ואולם, הנתבע 1 לא טרח להתייצב ולו לדיון אחד  במסגרת ההליך דנן, ואף לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ובדיון מיום 19/02/09 הודיע ב"כ הנתבע 2 : " לא הגשתי תצהירים מטעם הנתבע 1 כי הנתבע 1 נמצא בחו"ל. אחרי שהוגש כתב ההגנה הוא נסע לחו"ל, ומאז לא חזר לארץ אין לי כל קשר איתו. אין לי יפוי כח ממנו. בזמנו הגשתי כתב הגנה כי הוא ביקש זאת ממני, הוא היה בארץ"  (ע' 6 ש' 1-3). לא זו אף זו, ביום 19/02/09 הגיש ב"כ הנתבע 2 בקשה לדחיית התביעה על הסף בשם הנתבע 2 בלבד, ובהתבסס על תצהיר עדות מטעם הנתבע 2 בלבד (בש"א 2333/09 , בקשה אשר ב"כ הנתבע 2 חזר בו ממנה לאחר מכן).  חרף זאת,  בפתח הדיון שנקבע לשמיעת הראיות ביום 15/07/09, הצהיר  ב"כ הנתבע 2,  כי הוא מייצג את שני הנתבעים גם יחד, ואף הבטיח להגיש במזכירות בימ"ש ייפוי-כח מטעם הנתבע 1 (ע' 7 ש' 15-17). ואולם, בדיקה מדוקדקת של תיק ביהמ"ש מעלה כי  אין בו כל ייפוי-כח מטעם הנתבע 1, אשר ככל הנראה מעולם לא הוגש ע"י ב"כ הנתבע 2 במזכירות ביהמ"ש.   ביום 25/03/2010 הגיש ב"כ הנתבע 2 סיכומים "מטעם הנתבעים 1-2 ", אשר למרות כותרתם אין בהם כל התייחסות, ולו ברמז,  למעמדו ולזכויותיו של הנתבע 1 בחנות ובחלל הצמוד לה , או למעורבותו של הנתבע 1 בפרשה נשוא תביעה זו.  

הנתבע 2, לעומת זאת, בחר להתגונן בפני התביעה , ובכתב ההגנה  טען, כי  הינו דייר-מוגן מזה עשרות שנים בחנות הצמודה לחלל נשוא המריבה (חנות למכירת מזכרות וקרמיקה ארמנית), אשר זכויות הבעלות בה שייכות לנתבע 1.  לדבריו, החלל המדובר איננו אלא מחסן, המהווה חלק בלתי נפרד מהחנות, אשר שימש אותו עד לסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת לצורך אחסון הסחורה הנמכרת בחנות. לשיטתו,   החנות והמחסן הם נכס אחד, המהווה יחידה בלתי ניתנת להפרדה, והם נמצאים בחזקתו ובחזקת אביו לפניו מיני שנים רבות, ועוד זמן רב קודם לשנת 1967.  לא זו אף זו, הגישה היחידה למחסן, נעשית לדברי הנתבע 2 מתוך החנות, באמצעות חלון ודלת עתיקי יומין הקבועים בקיר המשותף שבין החנות לבין המחסן, וחוכרי המשנה הקודמים שהתגוררו בבית התובעים ( משפחת בן-שאול) הם אלו שפלשו למחסן בשנת 1997, באמצעות פתח שפערו ברצפת חדר המטבח בביתם. לדבריו, רק בשנת 2002, בעקבות התערבות חוזרת ונשנית של המשטרה, הושג סיכום בין משפחת בן-שאול לבין הנתבע 1, לפיו הפתח שנפער על ידי משפחת בן-שאול בתקרת המחסן ייסגר, וגם הדלת שבין החנות לבין המחסן תיחסם ע"י בלוחות עץ. יחד עם זאת, גם לאחר חסימת הדלת בלוחות עץ, טוען הנתבע 2, כי המחסן נותר בשליטתו הבלעדית, וכי הוא אף נהג להסיר את לוחות העץ, מדי  פעם בפעם, כדי לוודא שהדיירים הנ"ל לא פלשו אליו בשנית. 

פלישה נוספת למחסן שבחזקתו, ממשיך וגורס הנתבע 2, התרחשה ביוני 2007,  הפעם ע"י התובעים (אשר כאמור רכשו  את זכויות החכירה בבית מידי משפחת בן-שאול),  באמצעות  פתיחה מחדש של הפתח, אשר נפער בזמנו ברצפת המטבח, והתקנת דלת חדשה על גביו, וכעת מנסים התובעים לדבריו, במסגרת תביעה זו, להפוך את היוצרות ולצייר אותו כפולש ומסיג גבול במחסן.

אשר לזכויותיה של הנתבעת 3 במחסן, טוען הנתבע 2, כי " שר האוצר לא תפס חזקה ו/או לא הפקיע את החנויות ברחוב השלשלת משיקוליו והחזקה בהם מעולם לא עברה לידיו ו/או לידי הנתבעת 3 ו/או לידי מי מטעמה ובכלל זה המחסן נשוא התובענה" (ס' 6 לתצהיר הנתבע 2 ). לדבריו, גם אם ההפקעה שבוצעה ע"י מדינת ישראל (באמצעות שר האוצר) אכן  משתרעת על החנות ועל המחסן נשוא התביעה (טענה המוכחשת על ידו), הרי שהנתבעת 3 מעולם לא תפסה חזקה במחסן, באמצעות פניה ליועץ המשפטי לממשלה ונקיטה בהליך משפטי מתאים על ידו, כמתחייב  ע"פ הסכם החכירה  שנחתם בינה לבין מדינת ישראל. משכך, מטעים הנתבע 2, אין לנתבעת 3  כל זכות חזקה או שימוש במחסן, וכל זכות כזאת, שהיא התיימרה להעביר לתובעים דנן- ממילא חסרה כל תוקף משפטי.

3.         טענות הנתבעת 3

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 3, כי בהתאם להודעת ההפקעה מיום 18/04/68 , לנסח הרישום המתייחס להפקעה  ולהסכם החכירה שנחתם בינה לבין מדינת ישראל, היא המחזיקה במלוא זכויות החכירה לדורות ובמלוא זכויות החזקה והשימוש בשטח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, לרבות בשטח הבית בו מתגוררים התובעים, בשטח החנות בה מחזיקים הנתבעים 1-2 ובשטח החלל (המרתף/המחסן)  שמאחורי החנות.  לשיטתה של הנתבעת 3 , חלל המריבה  מעולם לא היה חלק מחנותם של הנתבעים, ובינו לבין החנות לא היה כל  פתח - לא בצורת דלת ולא בצורת חלון.  ואולם,  במועד בלתי ידוע במהלך שנת 2002 ביצעו הנתבעים 1-2 , לדבריה,  חפירה מתוך החנות אל עבר החלל שמאחוריה, שהיה מלא אז בעפר מילוי, ובכך הגדילו את שטח  החנות  במספר מטרים, ובאותו מועד אף פרצו פתח אל עבר החלל. בהתערבותן של עירית ירושלים ושל משטרת ישראל, אליהן פנתה הנתבעת 3 לדבריה בעקבות  פלישה זו, אטמו הנתבעים 1-2 את הפתח שפרצו, וביום 16/10/02 פנו אליה בכתב, באמצעות ב"כ,  בטענה כי הזכויות בחלל שייכות להם.  לפניה זו השיבה הנתבעת 3 במכתבה לב"כ הנתבעים 1-2  מיום 29/10/02, במסגרתו ביקשה  מהם להעביר לידה את כל המסמכים הקיימים ברשותם והמוכיחים כביכול טענתם זו (נספח 6 לתצהיר סילבי נזרי), אך פנייתה זו לא זכתה לכל מענה מצד הנתבעים 1-2 או ב"כ. בהמשך לכך, התירה הנתבעת 3 לחוכרי המשנה שהתגוררו אז בדירה שמעל החלל (משפחת בן שאול),  לבנות קיר בטון, אשר יחצוץ בין החלל לבין החנות, וימנע הרחבה נוספת של החנות אל תוך החלל (חפירה אשר אושרה גם ע"י רשות העתיקות, שכן המדובר בשטח שהינו אתר ארכיאולוגי מוכרז) .

לאחר רכישת הזכויות בבית ע"י התובעים בשנת 2006, ממשיכה וטוענת הנתבעת 3, פנו אליה האחרונים וביקשו את רשותה להוציא את שארית המילוי מהחלל ולחוכרו ממנה בחכירת משנה, בקשה אשר נענתה על ידה במכתבה לתובעים מיום 08/01/07. ואולם, טרם היה סיפק בידה להסדיר את החכרת החלל לתובעים, טוענת הנתבעת 3, פרצו הנתבעים 1-2  את  הקיר המשותף שבין החנות לבין החלל, וריתכו את  פתח הברזל שחיבר בין רצפת  חדר המטבח בביתם של התובעים  לבין המרתף, כדי למנוע כניסתם של האחרונים לחלל. בעקבות זאת הזעיקו התובעים לביתם את הגב' סילבי נזרי, אחראית מחלקת נכסים בנתבעת 3, וביום  25/07/07 הגיש מזכיר הנתבעת 3 תלונה למשטרה  בגין הסגת גבול (נספח 9 לתצהיר סילבי נזרי).

סיכומו של דבר, טוענת הנתבעת 3, כי לנתבעים 1-2 אין כל זכויות בחלל המילוי, וכי תפיסת החזקה והשימוש  של התובעים בחלל נעשו כדין, קרי- ברשותה ובהסכמתה, ועל כן יש לקבל את התביעה כנגד הנתבעים 1-2.

4.         הבקשה לצו  מניעה זמני וביקור במקום